על פי הקבוע בפקודות הראיות .(נוסח חדש), תשל"א-1971, רשאי בית המשפט, בתנאים הקבועים בחוק, לקבל כראיה בכתב, חוות דעתו של מומחה בשאלה שבמדע, שבמחקר, שבאמנות או שבידיעה מקצועית.
בפועל, לא אחת נדרש בעל דין להצטייד בחוות דעת מומחה לצורך הוכחת טענותיו במסגרת הליך משפטי אותו הוא נקט או בכזה שהוא מתגונן מפניו. יובהר, כי מסקנות או סברות שאינן מוגדרות כעובדות נדרש להוכיח אותן באמצעות חוות דעת מומחה, וזאת בהתאם לקבוע בחוק. ככלל, מידע שאדם לא יכול לקלוט באמצעות חושיו מהווה מסקנה או סברה ועל מנת להוכיח אותה יש להגישה כחוות דעת מומחה, כאמור.
מומחה, כשמו כן הוא, הינו אדם בעל השכלה מוכחת וניסיון מבוסס בתחום בגינו הוא מגיש את חוות דעתו. ודאי נהיר הוא, שאדם נעדר ידע ובקיאות מספקת בתחום מסוים, כולו או מקצתו, אינו יכול להגיש חוות דעת כמומחה וחוות דעתו צפויה להידחות על הסף או במשתמע, במסגרת חקירתו על הדוכן על ידי הצד שכנגד. זאת מאחר ולבקיאותו של המומחה בתחום נשוא התביעה יש משקל ראייתי רב ובית המשפט מייחס לה חשיבות רבה.
בעלי דין נוטים לעשות שימוש נרחב במסלול זה והם נעזרים במומחה על מנת לשכנע את בית המשפט, כי טענותיהם מבוססות. הנתבע יכול אף הוא להגיש חוות דעת נגדית מטעמו, וזו סותרת, בדרך כלל, את חוות דעת המומחה מטעם התובע. צדדים למשפט חושבים שהגעת אדם מרשים הנחזה למומחה בתחומו יפגין ידיעות מעמיקות בתחום המקצועי הנדרש וייתפס כגורם אובייקטיבי שחוות דעתו תתקבל על דעת בית המשפט הנכבד. יחד עם זאת, הסתייעות לא מושכלת ב"מומחה", מכובד ככל שיהא, אשר חוות דעתו תקועקע על דוכן העדים, אם בעניין שבמהות ואם בעניין שבפרוצדורה, עלולה לגרום להתרשמות שלילית מצד בית המשפט בנוגע לדרך להוכחת הטענות באמצעות המומחה.
יובהר כי בית המשפט הנכבד אינו מחויב לקבל את קביעותיו של המומחה ועליו להסביר לצדדים, כי ההכרעה הסופית בעניין קביעת הממצאים באשר לשאלות השנויות במחלוקת תישאר תמיד בידו. לא זו אף זו, אם חוות הדעת של המומחה אינה מתקבלת על דעתו של השופט, או אם היא עומדת בסתירה מובהקת ביחס לחומר הראיות שהוגש לבית המשפט ולמסקנות המתבקשות ממנו, לא יהיה בית המשפט מחויב לחוות דעת המומחה ויהיה ראשי לפסול אותה.
לעניין פסילת חוות דעת, קבעו בתי המשפט כללים מנחים, ולפיהם (ראו עניין קרופ נ' יציאה צפונית בע"מ, בשא 1842/07) "פסילת חוות דעת של מומחה מוצדקת במקרים נדירים, כאשר נפל בה או בהתנהגותו של המומחה פגם המעלה חשש לעיוות דין, כגון שפעל תוך פגיעה בכללי הצדק הטבעי או בחוסר תום לב, וכאשר נמצא פגם היורד לשורש העניין". בנוסף נקבע (ראו עניין אלון מימון נ' ביתן עקיבא, בר"ע 603/06), "כי במקרה שחוות הדעת לוקה בחסר, אינה הגיונית על פניה, או אינה מתמודדת עם הקשיים המתעוררים בתיק הנדון, בממצאים מעין אלו אין הצדקה לפסול את המומחה בתור שכזה, אך עדין נותר בית המשפט עם חוות דעת שאינה מספקת את הסחורה. חוות דעת זו אינה מהווה תשתית ראויה עליה יוכל בית המשפט לבסס את קביעתו, או אז יהיה נכון למנות מומחה נוסף".
יובהר, כי לעתים קרובות נוהג בית המשפט למנות מומחה מטעמו, וזאת על מנת לסייע לו להכריע בין שתי חוות הדעת הנוגדות המונחות לפניו.
לסיכום, השימוש בחוות דעת מומחה הוא כלי חשוב במיוחד במסגרת סוגיות משפטיות המתנהלות בבתי המשפט. יחד עם זאת, יש לתת את הדעת על כך שיש לעשות בכלי זה שימוש מושכל, מפוקח ומבוסס ולא למהר להסתייע בגורם הנחזה להיות כמומחה, וזאת בלא שנבחן ניסיונו ורמת בקיאותו בתחום.
© כל הזכויות שמורות לעו"ד אינג' עדי א. עציץ ואין לעשות במאמר זה, כולו או חלקו, שימוש כלשהו ללא קבלת רשותו הפורמלית מראש.
